פסק-דין בתיק ת"א 2122-07

1.         הונחה בפניי תביעת שיבוב של התובעת, אשר עובר לתאונה מיום 1.10.03 ביטחה את מר סלאמה חמידה (להלן - "המבוטח"), בגין נזקים העלולים להיגרם למכוניתו (להלן - "המכונית").

            אין עוררין כי ביום 1.10.03 נהג המבוטח במכונית והיה מעורב בתאונת דרכים ביציאה הדרומית לכפר מכר. על פי הנטען בכתב התביעה שעה שהוא נסע במכוניתו ביציאה הדרומית לכפר "לפתע הגיח הנתבע, אשר התפרץ לכביש מכיוון תחנת הדלק 'פז', זאת מבלי לציית לתמרור 'עצור' שהוצב בכיוון נסיעתו, פנה שמאלה בחוסר זהירות ובלי לתת לרכב המבוטח זכות קדימה... כתוצאה מההתנגשות, איבד המבוטח את השליטה על רכבו, עלה על המדרכה ופגע בעמוד חשמל, שהוצב במקום ולרכבו נגרמו נזקים רבים" (סעיף 4).

            בגין תגמולי ביטוח שנאלצה התובעת לשלם למבוטח הונחה בפניי תביעתה על סך 79,395 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעה. מלכתחילה אין בפניי כפירה בשאלת גובה הנזק. שומה היה עליי להידרש אך לשאלת החבות.

2.         הוברר מתחילת הדרך כי התאונה נחקרה על ידי המשטרה ובעקבותיה הוגש כתב אישום נגד הנתבע. המתנתי עת ממושכת עד אשר הונחה בפניי הכרעת הדין בעניינו של הנתבע. בעקבות זאת, וכמוסכם, הגישו ב"כ הצדדים סיכומי טענותיהם לאחר שהמציאו בפניי את חומר הראיות המשטרתי והפלילי, וכאמור את הכרעת דינו של בית המשפט.

3.         הנאשם נדון בבית המשפט השלום לתעבורה בעכו, בפני כב' השופט יעקב בכר. בהכרעת דין מיום 8.11.10 הורשע הנתבע, לאחר שמיעת מסכת ראיות. משום חשיבותם של הדברים ראוי להביא את עיקרי הכרעותיו של השופט בכר. כאמור המבוטח טען כי הנתבע הפתיע אותו כאשר פרץ לעבר הכביש, תוך הפרת זכות קדימה. מנגד הנתבע טען כי הוא השלים כבר את כניסתו לכביש באופן שהתאונה ארעה, באשמו של המבוטח, לאחר שהושלמה כניסתו, ממול נתיב נסיעתו של המבוטח. לנוכח זאת, ובצדק, סבר השופט בכר כי "השאלה המרכזית שבית המשפט צריך להכריע בתיק זה הינה מה היה מקום ההתנגשות בין כלי הרכב המעורבים. בעוד שהמאשימה טענה כי התאונה נגרמה במפגש הנתיבים של כלי הרכב, דהיינו במרכז הכביש, הרי שההגנה טענה במהלך המשפט, כי התאונה ארעה לאחר שהנאשם נסע 20 מטר, כשהיה בנתיבו במרחק של שני מטר מן המדרכה, בצד ימין לכיוון נסיעתו, ולאחר ההתנגשות הועף לאחור מספר מטרים" (עמ' 22).

            לאחר ניתוח בכל הסוגיות שבפניו, ותוך העדפת עמדת המאשימה לעניין מקום ההתנגשות, קבע השופט בכר את אשמתו של הנתבע. הוא סיכם ורשם כי ב "סיכומו של דבר - מהאמור לעיל עולה כי הנאשם התרשל באופן נהיגתו, לא ציית לתמרור ב/37 המוצב בכיוון נסיעתו, לא נתן זכות קדימה לרכב הבא לעברו, וזאת למרות שהבחין ברכב המתקרב מבעוד מועד. הנאשם פנה שמאלה. לא העריך נכונה את מהירות נסיעת הרכב המעורב וגרם לתאונת דרכים" (עמ' 24).

4.         סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 קובע כי "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע ... הוא בעל דין במשפט האזרחי". אין עוררין כי בהתאם להוראות אלו הכרעת דינו של השופט בכר, היא פסק דין חלוט. "הממצאים והמסקנות" של פסק דין זה, כפי שהובאו עד הנה, מפלסים בבטחה את הדרך לזכייתה של התובעת בתובענה שבפניי.

5.         ואולם, בסמוך לקביעתו של השופט בכר בעניין אשמו של הנתבע, הוא ראה לייחד פרק נפרד באשר לרשלנותו של המבוטח. הוא קבע כי "הנהג המעורב (הוא המבוטח - ש.ל.) היה רשלן. עדותו של הנהג המעורב אינה מתיישבת עם הממצאים שנמצאו בזירת האירוע. המהירות בו טען שנסע עובר לתאונה 70-60 קמ"ש אינה מתיישבת עם המהירות שמצא הבוחן בהתאם לסימני הבלימה שנמצאו בזירת התאונה - מהירות שאינה פחותה מ- 80 קמ"ש. רשלנותו של הנהג המעורב התבטאה בכך שנהג ברכב במהירות מופרזת ובלתי סבירה לתנאי הדרך. כמו כן, עולה כי הנהג המעורב פעל בחוסר מיומנות, שכן תחת סטייה ימינה בניגוד לכיוון נסיעת הקטנוע, בחר הוא לסטות שמאלה עם כיוון נסיעת הקטנוע ובכך פעל שלא כפי שנדרש מנהג סביר בנסיבות העניין. היקף הנזקים לתאונה הינו פועל יוצא מנהיגתו הרשלנית של הנהג המעורב. הבוחן קבע כי: 'הנזק הוא מזערי ביחס לרכב ולקטנוע, הנזק העיקרי הוא בין הרכב למדרכה בעמוד החשמל ...'. עם זאת, יודגש כי אין באמור לעיל על מנת לגרוע מהמסקנה בדבר אשמתו של הנאשם ולקטוע את הקשר הסיבתי בין רשלנות הנאשם לבין קרות התאונה" (עמ' 24).

6.         נהיר לחלוטין כי דבריו אלו של השופט בכר, אודות רשלנותו התורמת של המבוטח, אינה מחייבת אותי, מכוח סעיף 42א(א) הנ"ל. שהרי קביעתו זו לא הייתה נחוצה לשם קביעת "הממצאים והמסקנות" שהוליכו להרשעתו של הנתבע. הרשעתו, כך עולה בבירור מהכרעת הדין, הייתה נותרת על כנה ללא קשר לקביעת אשם תורם. שהרי, כאמור, השופט בכר אף לא התלבט בשאלה שמא אשם תורם זה ניתק את הקשר הסיבתי שהוליך להרשעתו של הנתבע.

            ואולם, הגם שאינני אנוס על פי הדיבור לאמץ את ממצאיו של השופט בכר, ככל שעסקינן במבוטח, כשם שאני אנוס לעשות כן לעניינו של הנתבע, הרי לאחר שבחנתי מכלול הנתונים שבפניי בדעתי לאמץ את מלוא ניתוחיו וקביעותיו. מה משמעות נודעת לכך לעניין שיקוליי?

7.         מחד-גיסא, הנטיה הראשונית שלי היא לא לייחס למבוטח, כל אשם תורם. בהזדמנויות שונות נתתי דעתי לסוגיות דומות וסבור הייתי שבית המשפט אמור לחתור לכך שבתאונות דרכים הגורמות לנזקי רכוש, יימנע בית המשפט, ככל הניתן, מלייחס רשלנות תורמת. הדברים הובאו בפסק דין שניתן על ידי ב-ת.א. 5431/95 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן אבנר ואח' וראיתי לחזור על דברים שאמרתי שם בפסק דיני ב-ת.א. 9821/06 אוזן מיכאל נ' יוסף שמשון  (במאגרי "נבו"). וכך ביארתי שם:

"12. אחטא כלפי הצדדים אם לא אבהיר את השקפתי העקרונית ביחס לאפשרות של ייחוס רשלנות מקום שמדובר בתאונת דרכים. להשקפה עקרונית זו נתתי ביטוי לא אחת. נ

לתפיסתי, מדיניות שיפוטית ראויה היא, מקום שעסקינן בתאונות דרכים, להימנע, במרבית המקרים, מלייחס רשלנות תורמת. ראוי בתאונות דרכים לייחס את מלוא האחריות למי שגורם לתאונת הדרכים, באורח ישיר עקב הפרת נורמה חקוקה.

אין להעלות על הדעת חברה מודרנית ללא תנועה מוטורית בדרכים.  תופעת התעבורה בדרכים היא תופעת קבע הכרחית בחיינו. התופעה האמורה אוצרת בחובה סיכונים לרוב. במצב דברים זה חיוני, אם לא קריטי, כי כל נהג ידע, בכל רגע נתון, מה מותר לו ומה אסור לו בעת נהיגתו. רק שמירה קפדנית על כללים אלו תמנע קיומן של תאונות דרכים והתנגשות בין כלי רכב.  אכן, כשעסקינן בדיני תעבורה, האבחנות חייבות להיות חדות, ברורות, ופשוטות. עסקינן באבחנות של 'שחור-לבן'. אין מקום לכל גוון 'אפור'.  אין מקום לטשטוש וערפול. רק הפנמה מוחלטת של נהגים אימתי מותר להם ואימתי אסור להם לנהוג בדרך פלונית בכביש תמנע התנגשות  בין כלי רכב. ב

מכאן, מקום שתאונה קורית כאשר רכב סוטה ימינה או שמאלה ומתנגש ברכב שנהג בנתיבו, מוטלת מלוא האחריות על הסוטה הרשלן. מקום שקורית תאונה כתוצאה מפגיעת רכב מאחור, מוטלת מלוא האחריות על הפוגע מאחור הרשלן.

במרבית המקרים, איפוא, הקצאת האחריות היא חדה וברורה. נהג אחד גורם לתאונה. במיעוט המקרים האחריות היא משותפת. אכן, כששני כלי רכב סוטים האחד לעבר השני, שניהם חוטאים ברשלנות. כאשר שני כלי רכב נוסעים לאחור, שלא בבטחה, ומתנגשים, שניהם חוטאים ברשלנות. המצבים האמורים, בהכרח, הם מצבים נדירים.

13. השקפתי העקרונית האמורה  חלה במאטריות מצומצמות, ודיני התעבורה היא אחת המאטריות האמורות. במרבית תחומי המשפט, ושמא במרבית תחומי החיים, מצויים אנו בתחומי 'האפור' ובשטחי 'גבול' לרוב. אנו עוסקים, איפוא, בשקלא וטריא. אנו בוחנים דרך קבע, את ה'חד גיסא' לעומת ה'אידך גיסא'. מעשה יום ביומו של המשפטן הוא לעסוק, בתחומי משפט רבים, בהתנגשות לגיטימית של  אינטרסים ראויים המתחרים על הבכורה. שומה אז על בית המשפט לעסוק בשקלול, באיזון, בפשרה או בהעדפה של אינטרס ראוי אחד על משנהו.  די אם אזכיר, בכל תביעת דיבה, את ההתנגשות המובנית המתמדת בין האינטרס הראוי לשמו הטוב של האדם מול האינטרס הראוי של חופש הביטוי.

בדיני תעבורה -  שאני. בכל שטחי המשפט האחרים יכולה החברה להרשות לעצמה מחלוקות לגיטימיות אשר בגינן ניתן לומר על בעל הדין 'וחי בהם' (ויקרא, י"ח, ה) . בדיני תעבורה, דרך כלל, לא יכולה החברה להרשות לעצמה מותרות אלו, אשר בגינן בעל הדין יכול 'ומת בהם'. כלי התחבורה בהם אנו נוהגים הם כלי משחית פוטנציאליים. השימוש בהם, כאמור, הוא הכרחי אף מבורך. הקטל בדרכים, ובעיקר במדינתנו, משתולל.  על מנת למנוע תאונות דרכים חייב כל נהג להקפיד הקפדה יתירה מה מותר לו ומה אסור" (סעיף 13).

8.         מנגד, ולנוכח הנסיבות שבפניי לא אוכל להתעלם לחלוטין מעמדתו של השופט בכר, שהגם שאינה מחייבת אותי, מקובלת עליי במישור העובדתי, לחלוטין.